פרחד רוסטמוב נ' ארי מלונות בע"מ

פסק דין

התובע עבד בשכר מינימום שעתי כשומר במלון השייך לנתבעת מיום 22.1.08 עד ליום 6.8.09, מועד בו פוטר.

לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצוי בעד אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר, השבת ניכוי בסך 1,000 ₪ שנוכה משכרו ופיצוי בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר ללא הוכחת נזק.

אין מחלוקת כי תוך כדי בירור ההליך סילקה הנתבעת את חובה בגין פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, היא שילמה פיצויי פיטורים ביתר והיא מבקשת קיזוז הסכום ששילמה ביתר.

התביעה לדמי הודעה מוקדמת

התובע קיבל ביום 8.7.09 מכתב פיטורין הנושא תאריך 7.7.09 שכותרתו "הודעה מוקדמת – הפסקת עבודה". בגוף המכתב נאמר: "חברת ארי מלונות מודיעה לך בזאת על הפסקת עבודתך בחברה החל מתאריך 7.7.09 עקב צמצומים בכוח אדם".

התובע העיד כי אף שקיבל את מכתב הפיטורים המודיע לו על הפסקת עבודתו ביום 7.7.09, בפועל נאמר לו, לאחר קבלת המכתב, כי הוא מתבקש להמשיך לעבוד וכך עשה. הוא המשיך לעבוד עד ליום 6.8.09 ואז פוטר לאלתר, ללא הודעה מוקדמת. בגין פיטוריו ללא הודעה מוקדמת התובע מבקש לפסוק לו פיצוי חלף אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים.

הנתבעת טוענת כי ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על פיטוריו במכתב מיום 7.7.09, והא ראיה – כותרת המכתב היא "הודעה מוקדמת – הפסקת עבודה". עוד טוענת הנתבעת כי העובדה שהתובע סיים את עבודתו ביום 8.7.09 מוכיחה כי ניתנה לו הודעה מוקדמת, שכן סיום העבודה התרחש בתום חודש ההודעה המוקדמת שניתנה לתובע ביום 8.7.09.

במחלוקת זו אנו מעדיפים את גרסת התובע מכיוון שבגרסת התובע תומכת העובדה שמועד סיום הפסקת העבודה במכתב הפיטורים הוא 7.7.09.

מטעם הנתבעת לא הובא לעדות נציג מטעמה שיכול היה להעיד על נסיבות סיום יחסי העבודה של התובע, ולא מצאנו סיבה לפקפק בעדות התובע על נסיבות סיום עבודתו.

עוד נציין בהקשר זה כי מר בן חמו העיד על תהליך מדורג של פיטורי העובדים שהחל בחודש אפריל 2009 (סעיפים 8-9 לתצהירו) אך התובע העיד כי לאחר סיום עבודתו הועסקה חברת שמירה באתר המלון. בעוד עדותו של מר בן חמו היא כולה מפי השמועה, הואיל והוא החל עבודתו בנתבעת לאחר סיום עבודתו של התובע, עדות התובע, שלא נסתרה, היא עדות ישירה. גרסתו של התובע מתיישבת עם האפשרות שבמועד מסירת מכתב הפיטורים לא חדל הצורך של הנתבעת בעבודות שמירה על אתר המלון, כפי שהנתבעת טענה. מכל מקום, כאמור, העובדה שהתובע המשיך לעבוד לאחר המועד שבו על פי מכתב הפיטורים שלו הוא היה אמור לסיים את עבודתו, תומכת בגרסת התובע.

בהתאם לכך נפסוק לתובע דמי הודעה מוקדמת.

חישבנו את שיעור משרתו של התובע על ידי ביצוע ממוצע שעות העבודה הרגילות אשר צויינו בתלושי השכר ב-18 החודשים המלאים שבהם עבד התובע (2/08-7/09). התוצאה שקיבלנו היא ששיעור משרתו של התובע היה 89%. נעיר כי חישוב היקף המשרה של התובע כפי שמופיע בנספח א' לסיכומי הנתבעת, על פיו שיעור המשרה של התובע היה 68.8% – אינו מקובל עלינו, שכן לגבי עובד שעתי יש לחשב את שיעור המשרה על פי שעות העבודה הרגילות ששולמו לו, גם אם הוא ביצע אותן במספר מצומצם יחסית של ימי עבודה. מנספח ד' לתצהיר התובע עולה כי בימים רבים העסיקה הנתבעת את התובע במשמרות רצופות ושילמה לו בגינן שכר רגיל, ובנסיבות אלה לא תישמע הנתבעת בטענתה כי יש לחשב את שיעור המשרה של התובע לפי ימי עבודה בלבד, ולא על פי שעות העבודה.

לפיכך זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת בסך 3,412 ₪.

התביעה לדמי הבראה

התובע הועסק בנתבעת 18.5 חודשים. בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה התובע צבר 8.5 ימי הבראה בתקופת עבודתו.

לפיכך התובע היה זכאי לדמי הבראה בסך 2,572 ₪ לפי שיעור משרה 89%.

אין מחלוקת שלתובע שולמו דמי הבראה בסך 1,274.35 ₪. בהתאם לכך היתרה לתשלום היא 1,298 ₪.

התביעה לפדיון חופשה

מקובלת על בית הדין טענת הנתבעת כי בהתאם לתלוש השכר האחרון של התובע, יתרת החופשה הבלתי מנוצלת של התובע בעת סיום עבודתו היתה 16.5 ימים.